הגישה הטיפולית המבוססת על התיאוריה של וירג'יניה סאטיר נקראת "Satir Transformational Systemic Therapy" ובקיצור (STST) זוהי גישה מערכתית הוליסטית המציעה שילוב של הגישות הפרטניות והמערכתיות בטיפול. המודל הוא מערכתי, אינטגרטיבי, חווייתי וממוקד שינוי, ובאים בו לידי ביטוי החשיבה החיובית והעוצמה החווייתית שאפיינו את עבודתה של סאטיר. הטיפול לפי מודל זה ניתן ליישום בטיפול פרטני, בטיפול זוגי, בטיפול משפחתי ואף בייעוץ למערכות ארגוניות. במאמר זה מציגה המחברת טיפול בילד אומנה, ודרכו היא פורשת כמה מעיקריה של גישה זו. השינוי מוצג כתהליך של טרנספורמציה ברמת ההוויה (being), כמעבר ממקום של הישרדות למקום שבו האדם מתחבר התחברות עמוקה לאנרגיית החיים.
אֵיךְ אֵדַע
וְעוֹדֶנִּי יֶלֶד
זוֹ חִידָה
וּתְשׁוּבָה לִי אֵין
כְּשֶׁאֵדַע
לֹא אֶהְיֶה כְּבָר יֶלֶד
בֵּינְתַּייִם לִי שִׁיר מִתְנַגֵּן.
עדנה פלג
ספיר (שם בדוי) נכנס לקליניקה שלי זמן מה אחרי שקולות הילדים עזבו אותה, וחתיכות הפלסטלינה המעוכות שעל השטיח הפרסי שלי – עדות למשחקי הילדים הרבים שהתרחשו שם – קצת יבשו ודהו. זה היה לפני כתשעה חודשים, כאשר ספיר היה בן תשע וחצי.
אומרים שעם התפתחות המטפל מגיעים אליו מטופלים המתאימים לשלב החיים שבו הוא נמצא. אני נמצאת כרגע בשלב שבו ילדיי פרשו כנפיים ויצאו מהבית, והתעוררו בי געגועים לחזור ולטפל בילדים, דבר שעשיתי הרבה בתחילת דרכי. ספיר הוא ילד אומנה, והסיבה שנעניתי לפנייה לטפל בו היא הסיפור הנוגע ללב שלו, ולא פחות מכך – של האם האומנת שלו, הילה, שהמסירות שלה והנתינה הגדולה שלה עוררו בי הערכה גדולה.
את החלטתי ליוותה דאגה קלה מכך שבקליניקה שלי אספקת חומרי היצירה הידלדלה, הצעצועים מאובקים, וחסר המרחב שאפשר ליצור בו ביתר חופשיות כמו אצל מטפלות באמנות. האם אהיה אם טובה דיה אחרי האכזבות הקשות שחווה ספיר? בתמונה היו מעורבים העובדת הסוציאלית מטעם העמותה שמלווה את האומנה וצוות בית הספר היסודי שבו לומד ספיר בכיתה קטנה. כיוון שאני מורגלת בעבודה מערכתית, הרגשתי בטוחה בעצמי בכל הנוגע לקשר עם הגורמים המעורבים.
טרם פגישתי עם ספיר, פגשתי את העובדת הסוציאלית ואת הילה. הן נתנו לי רקע מפורט על משפחתו של ספיר: הוא נולד בדרום הארץ לאם נרקומנית ולאב המרצה עונש מאסר. ספיר גדל "בר" במשך שש שנים וחצי. יש לו אח שגדול ממנו בשנתיים ושימש בתפקיד הורי למרות גילו הצעיר. ההורים התגרשו לפני לידתו של ספיר, והאב עבר לגור בעיר אחרת והתנתק ממשפחתו.
ספיר גדל בתנאים של הזנחה גדולה, והיה עד לתמונות קשות שבהן אמו הזריקה לעצמה סמים ולאחר מכן שכבה מסוממת ומנותקת מהעולם. היו מקרים שבהם הוא ואחיו נחשפו ליחסי מין גלויים של האם. שניהם חוו רעב פיזי ורעב רגשי. ספיר זכר תמונות שבהן אחיו עמד להגנתו וספג מכות מהאם במקומו בזמן שהוא הסתתר מאחוריו. כשהיה בן חמש, קרובי משפחה אימצו את אחיו הבכור, ואילו הוא טולטל מבית לבית עד ששירותי הרווחה העבירו אותו למשפחת אומנה. ספיר חווה דחייה גדולה מכך שאחיו אומץ על ידי בני משפחה, ואילו הוא נמסר לאומנה. הוא התגעגע לאחיו ופגש אותו מפעם לפעם בביקורים מוסדרים אצל משפחת הדודים.
הילה סיפרה שספיר הגיע אליה בגיל שש וחצי כמו הילד מוגלי. היה לו אוצר מילים דל, הוא לא ידע לספור עד עשר, ולא ידע מתי אומרים סליחה ותודה. הוא נהג להטיח את עצמו בקירות ובפינות של רהיטים ולצרוח מכאב כדי לקבל תשומת לב, והיה מכניס כל דבר לפה. הוא הגיב פיזית לכל לחץ, והגוף שלו היה מפתח מיד חום גבוה.
מאז שספיר עבר למשפחת האומנה, הוא התקדם מאוד בהתפתחותו. נכון לזמן שבו פגשתי אותו, אפשר כבר היה לראות שיפור ביכולתו המילולית, ואפשר היה לראות שהוא בולט ביכולת היצירה האמנותית שלו וביכולתו הספורטיבית. הוא נבון מאוד ולומד את העולם בקצב מהיר. עם זאת, היו לו פערים גדולים בתחומי הכתיבה והקריאה, וכן היה לו קושי בתחום החברתי: הוא מיהר לפרש מצבים חברתיים לרעתו ולהגיב בצורה קולנית ובתסכול רב. למשפחת האומנה יש שני ילדים משלהם, הצעיר שבהם גדול מספיר בשנה. ספיר נהג "להידבק" אליו ו"לחנוק" אותו.
בחרתי לספר את סיפורו של ספיר מפני שמבחינות רבות הוא מייצג עבורי את המהות של היותנו בני אנוש. דווקא מפני שגדל "בר", הוא מאתגר אותי לחוש מה עושה את האדם ליצור אנוש – מהן הכמיהות הבסיסיות שבלעדיהן אין לנו קיום? מה היה עליי ללמד אותו כדי שיוכל להיות אדם השמח בחייו?
קצה הקרחון
וירג'יניה סאטיר (1988-1916) ידועה ככוהנת הגדולה של הטיפול המשפחתי וכחלוצה אמיצה בתחום זה, בזכות רוחה הבלתי מתפשרת, שהביאה אמונה גדולה בכוחו של האדם וביכולתו להשתנות. בהמשך דרכה פיתחה מודל שהדגיש את אפשרויות הצמיחה והשינוי.
תשומת לבה ניתנה לכל פרט במשפחה, כמו גם למשפחה כמכלול. היא האמינה שבני האדם הם טובים ביסודם. עליהם למצוא את האוצר האישי והייחודי שלהם כדי להעצים את תחושת הערך העצמי שלהם. עוד היא האמינה שלכולנו יש המשאבים הפנימיים הנחוצים כדי להתפתח ולגדול. תפקיד המטפל הוא לעזור למטופל למצוא משאבים אלו בתוך עצמו.
סאטיר השתמשה בגישה המערכתית כדי לתאר את עולמו הפנימי של האדם. היא נעזרה במטפורה של קרחון שמרביתו שקוע מתחת למים ונסתר מעינינו. הקרחון בנוי מרבדים שונים הנמצאים ביחסי תלות הדדיים, ואין ביניהם סדר היררכי. הרבדים כולם חשובים במידה שווה. אחת ממטרות העל בטיפול לפי מודל סאטיר היא להביא ליחסים הרמוניים בין חלקי הקרחון (בשפת המודל חוויה הרמונית זו נקראת "תואמות"). כדי להגיע למטרה זו יש להכיר את רובדי הקרחון ולקבלם באופן מכבד, וכך ניתן יהיה להציע אפשרויות נוספות להתנהלותם עם עצמם וזה עם זה.
הרבדים השונים של הקרחון
התנהגות. מעל פני המים, במקום הגלוי ביותר, נמצאת ההתנהגות. זהו הסיפור שאיתו בא המטופל. במרבית המקרים נתקשה להישאר עם תיאור "נקי" של רובד זה. הנטייה שלנו בדרך כלל היא להתייחס לסיפור דרך משמעות סובייקטיבית שאנו מייחסים לו. כדי להישאר בנקודת מבט "אובייקטיבית", עלינו להתאמן על התבוננות דרך החושים שלנו בלי להוסיף משמעות. כמובן, המושגים "נקי" ו"אובייקטיבי" אינם אבסולוטיים, ואנו יכולים רק לשאוף שיהיו כמה שיותר בכיוון זה.
במקרה של ספיר, מה שנצפה ברובד זה היה תנועתיות רבה, התנהגות קוטבית שנעה מציות להתפרצויות המלוות בצעקות ובבכי, סף תסכול נמוך, וחיקוי של הילד הביולוגי במשפחת האומנה.
עמדת ההישרדות. על קו המים נמצאת עמדת ההישרדות. הכוונה היא לאופן שבו האדם נוהג לשמור על עצמו במצבי דחק. מנגנונים אלו נלמדים בדרך כלל במשפחת המוצא שלנו והופכים למנגנונים אוטומטיים הנשלפים בזמן דחק. עמדת ההישרדות מהווה את נקודת החיבור בין הנסתר והנגלה. היא קשורה לעולם הפנימי החבוי ומבטאת אותו בחוץ. סאטיר תיארה ארבעה סוגים עיקריים של עמדות הישרדות: עמדת המרצה (placater), עמדת המאשים, עמדת השכלתני ועמדת הלא רלוונטי.
לצורך הבהרה אתאר בקצרה את העמדות: המרצה עושה הכול כדי להפיס את דעתו של האחר מתוך תקווה לזכות באהבתו. הוא ממעיט בערך עצמו למען האחר, מתכחש לכבוד העצמי שלו ומעביר לזולת את המסר "אני לא חשוב". המאשים משליך את תסכולו על האחר ומבטל אותו, ובאופן זה שומר שלא יפגעו בערכו. בדרך כלל ההאשמה מוטחת בכעס. כתוצאה מכך, פעמים רבות המאשים מוצא את עצמו בודד. ההאשמה היא היפוך של הריצוי. למעשה מדובר בשני דפוסים שמשלימים זה את זה, ופעמים רבות אנו פוגשים בחדר הטיפולים זוגות שפועלים בדפוסי הישרדות של מאשים-מרצה.
השכלתן מתכחש לרגשות שלו ושל הזולת, ותפקודו מבוסס על נתונים ועל לוגיקה. באופן זה הוא נשמר מפני רגשות כואבים. פעמים רבות הוא מתרחק מאחרים וסובל מבדידות. הלא רלוונטי מנסה ללא הרף להסיט את תשומת הלב של הזולת מהנושאים המדוברים. החברה רואה בו אדם ספונטני ועליז, אבל התחושה הפנימית היא של חוסר ביטחון.
במקרה של ספיר, ההישרדות שלו נעשתה דרך תנועתיות פיזית רבה שיצרה רעש ומהומה גדולה סביבו. בשפה של סאטיר, עמדת ההישרדות שלו היא "לא רלוונטי". בשפה של תיאוריית ההתקשרות, זהו דפוס התקשרות בלתי מאורגנת.
רגשות. הכוונה ברובד זה היא למכלול הרגשות שאדם מרגיש בהקשר של הסיפור/ההתנהגות המסוימת. רגשות הם תמיד "בסדר". הביטוי הרגשי הוא אופן אוניברסלי של האדם להביע ולחוש את עצמו. חשוב לנו לזהות את הרגשות ולקחת עליהם "בעלות". במקרה של ספיר, הרגשות היו בליל של זעם וחוסר אונים, כאב וגעגוע.
רגשות על רגשות. רובד זה הוא אחד החידושים של מודל סאטיר בחקירת נפש האדם. משמעותו: השיפוט שלנו של הרגשות. קודם ציינתי שרגשות הם תמיד "בסדר", אך מה שמערער את האיזון הפנימי הם הרגשות על הרגשות, שהם כאמור השיפוט של הרגשות. למשל, אם גדלתי במשפחה שבה כעס נתפס כדבר שלילי ואף מסוכן, רגש כגון כעס עלול לעורר בי אשמה או פחד. שיפוט זה של הרגשות מוביל לתקיעות האנרגטית של המטופל. כאשר הרגשות נמצאים בהלימה לשאר חלקי הקרחון, אפשר לקבל אותם כפי שהם מופיעים, ללא רגשות על רגשות. רובד זה לא היה קיים עדיין אצל ספיר בזמן הגעתו לטיפול.
תפיסות. הכוונה לכל מערך האמונות והכללים שיש לנו. בדרך כלל הם מושפעים מכללי המשפחה שגדלנו לאורם, מהתרבות שגדלנו בה, מהחינוך שקיבלנו ומניסיון החיים שצברנו. בהתאם לתפיסות שלנו אנו נותנים משמעות לדברים. לפעמים אחת המטרות בטיפול יכולה להיות הרחבת התפיסות שלנו או הגמשתן.
ספיר גדל במציאות כאוטית וכואבת. כאשר הוא הגיע לטיפול, עדיין לא היו לו תפיסות מובחנות של העולם ושל עצמו. הוא ניסה להרחיק את החוויות השליליות של חייו על ידי כך שהתעלם מהן (מנגנון הגנה של פיצול). הוא לא היה יכול עדיין להסתכל עליהן ולעשות אינטגרציה. הוא לא היה מסוגל לספר לעצמו סיפור הגיוני של חייו, וכששאלתי על החוויה של המעבר מבית לבית (משפחת הדודים ומשפחת האומנה), הפטיר שאין כל בעיה וסירב לדבר על הנושא. ספיר למד להתאים את עצמו למה שהוא תפס שמתרחש בסביבתו, פעמים רבות ללא הצלחה, מפני שפירש לא נכון את המצבים. הוא תפס כל אירוע כמאיים והגיב אליו בסערת רגשות, בלי שהייתה לו היכולת לבחון באופן קוגניטיבי את מה שהתרחש. למשל, אם ילד אחר בכיתה לא רצה לשחק איתו, הוא חש דחייה גדולה והגיב בתוקפנות. כשהכרתי אותו היו לו בעיות חברתיות בכיתה.
ציפיות. הציפיות נחלקות לשלושה סוגים: ציפיות מעצמי, ציפיות מאחרים, והאופן שבו אני תופס את הציפיות של אחרים ממני. הציפיות קשורות לתפיסות שלנו. למשל, אם גדלנו בבית שבו היה כלל שאסור לכעוס, הציפייה שלי מעצמי תהיה להיות חביבה ולא לבטא כעס. במקרה של ספיר, כיוון שהתפיסות לא היו מובחנות, הוא לא פיתח ציפיות ברורות מעצמו ומאחרים. הוא הגיב באופן רגשי והישרדותי לכל סיטואציה. כמו כן, ציפיות בדרך כלל נובעות מכמיהות אוניברסליות. למשל, עם הכמיהה לאהבה תבוא ציפייה לקבל חיבוק מאחד ההורים. ספיר, שגדל במצב כאוטי שבו צרכיו הבסיסיים לביטחון לא מומשו, למד שכדי לשרוד עליו לוותר ללא הרף על ציפיותיו, על הצורך שלו להיות אהוב. ויתור כזה גורר בעקבותיו תחושות כגון ערך עצמי נמוך, כאב ועלבון, שעלולות להוביל למסקנה "אני לא טוב, אני לא אהוב".
כמיהות. הכמיהות הן אוניברסליות. הן החיבור שלנו לאנרגיית החיים. כמיהות יכולות להיות לאהבה, לביטחון, לשייכות, לנראות, למימוש עצמי, לחופש, לקבלה, ליצירתיות ועוד. אף שהן אוניברסליות, כל אדם חווה אותן בדרך המיוחדת והייחודית לו. לעתים מטופלים באים כשהם מנותקים מכמיהותיהם משום שלמדו להשתיק אותן, ותפקידנו לעזור להם לעורר אותן מחדש. הנגיעה בכמיהות יכולה ליצור קשר עמוק עם המטופל. הכמיהות הן הבסיס להתקשרות שלנו כבני אדם. כמיהות שאינן נענות יוצרות דפוס של התקשרות בלתי מאורגנת. תינוק בעל סגנון זה לא יידע מה לעשות בחדר ולא ימצא את עצמו. הוא יראה בלבול ומצוקה וכן התנהגויות סותרות, למשל ישב ליד אמו ויבכה.
כאשר אין מענה לכמיהות, החוויה מפחידה; הילד מרגיש שאין לו במה להיאחז והכול תוהו ובוהו. חוויית התוהו ובוהו היא המקום ההישרדותי שאיתו הגיע ספיר למשפחת האומנה, ובמידה פחותה גם למפגש הטיפולי הראשון איתי. מטרת הטיפול הייתה לעזור לו להתמודד עם התוהו ובוהו. במובן זה ניתן לראות באופן מטפורי את התהליך הטיפולי כתהליך בריאה שבמסגרתו האדם בורא את עצמו מחדש. מעשה הבריאה מתחיל בהתבהרות של התוהו ובוהו. התבהרות זו מתחילה מנקודת המוצא של ההכרה וההיענות לכמיהות. בשפה של סאטיר, ההיענות לכמיהות היא החיבור לאנרגיית החיים. במקרה של ספיר, הכמיהות שלו היו מתוסכלות. בראש ובראשונה הוא כמה לביטחון, ובנוסף לכך היו לו כמיהות בלתי ממומשות לאהבה ולקשר.
Self. גם רובד זה קשור לאנרגיית החיים. ההסבר מהו Self הוא מעבר למילים. הוא המהות, הרוח. לכל אדם ישנה המהות המיוחדת שלו, והיא נראית דרך המשאבים המיוחדים של אותו אדם. לטיפול מגיעים המטופלים פעמים רבות כשהם מנותקים ממהות זו. הם מרגישים שהם בעלי ערך עצמי נמוך. המטפל רואה את אותה מהות של המטופל, והאתגר העומד בפניו הוא לעזור למטופל להתחבר מחדש ל-Self שלו.
בספרה The New Peoplemaking כותבת סאטיר: "התחלתי את הפרקטיקה הפרטית שלי לפני 35 שנים. כיוון שאני אישה ולא באתי מעולם הרפואה (הפסיכיאטריה), האנשים שיכולתי לעבוד איתם היו ה-"REJECTS" של מטפלים אחרים […] המקרים הקשים של אנשים שהיו קורבנות להתעללות, אלכוהוליסטים, פסיכופטים […] אלו שהוגדרו כבלתי ניתנים לטיפול".
אבל רבים מהאנשים האלו החלו לפרוח ככל שהטיפול נמשך. היום אני חושבת שזה קרה בגלל שעבדתי כדי ליצור חיבור עם הרוח (Spirit) שלהם כשהאהבה שלי אליהם גדלה ככל שהכרתי אותם יותר. השאלה עבורי מעולם לא הייתה אם יש להם רוח, אלא איך אני יכולה ליצור איתם קשר. חיבור. זו הדרך שבה הלכתי. האמצעים שלי ליצירת קשר/מגע היו דרך התואמות שלי […] זה היה כאילו אני רואה את המרכז הפנימי (Inner Core) של כל אדם, רואה את האור המאיר של הרוח שלו, הלכודה בצילינדר שחור עבה של הגבלות ודחייה עצמית. המאמץ שלי היה לאפשר לאדם לראות את מה שאני ראיתי, ואז ביחד יכולנו להפוך את הצילינדר השחור הזה למסך מואר ורחב ולבנות אפשרויות חדשות (תרגום חופשי של המחברת).
במקרה של ספיר, ה-Self שלו היה במקום גולמי וראשוני, ומורכב מאיים לא מחוברים. כפי שציינתי קודם לכן, אחת ממטרות העל של הטיפול הייתה לעזור לו להתחבר ל-Self שלו. הצלחתי לעשות זאת מפני שראיתי את האוצר החבוי בספיר – ראיתי אותו כאבן חן לא מעובדת, אשר מעבר לחספוס שלה בחוץ מסתתר אוצר גדול שעדיין לא בא לידי ביטוי.
הכמיהה לביטחון ולאהבה
לפני הכול האתגר היה ליצור עם ספיר קשר אמיתי. הוא היה אלוף בלהציג חזות חביבה ומקסימה, אך מדי פעם השתרבבה לו התנהגות פרובוקטיבית או חיפוש אחר שבירת גבולות. בפגישה הראשונה נכנס לחדר ילד צנום, בעל עיני תכלת שקטות ושיער בהיר ישר. הוא "מכר" לי מטרה לטיפול: להיות סובלני יותר בכיתה. מעבר לזה הכריז שהוא מוכן לדבר רק על דברים טובים והיה מוכן ברצון לפרט אותם. בהתחלה אכן שהינו עם הדברים הטובים. הוא הדגים לי כמה מכישרונותיו, כולל ריצה בדשא בחוץ. ואני התפעלתי.
יכולתי לחוש את הכמיהה לביטחון שבאה לידי ביטוי בהגדרה שלו את נושאי השיחה בינינו. במשא ומתן שעשינו בנוגע לכללים ולגבולות – מה מותר לעשות בחדר הטיפולים ומחוצה לו – התגמשתי כדי שיתאפשר לו להראות את כישוריו.
באחת הפגישות הראשונות ביקשתי ממנו לצייר מה שמתחשק לו. הוא צייר ציפור שחלק גופה התחתון מתמזג עם הענף שעליו היא עומדת. חשבתי לעצמי שעד שלא נעבוד על הנפרדות שלו הוא לא יוכל לעוף. הכמיהה הנוספת שבאה לידי ביטוי היא הכמיהה לביטוי העצמי הייחודי – מה שמגדיר את האדם כיצור נפרד בעל זכות לקיום עצמאי.
ככל שהיה מענה לכמיהות אלו החלה תמונת הקרחון שלו להתבהר בהדרגה. לאט לאט, בתוך מערבולת הרגשות שאפיינה את ההוויה שלו, התחיל תהליך של התבהרות. מה שהתחיל בגיל שש כהתקפים שבהם ספיר השליך את עצמו על הרצפה בתסכול, שבעקבותיהם חלה והעלה חום, החל בהדרגה מתבהר לחוויה של רגשות מופרדים הקשורים למשמעות מובחנת. הוא ביטא באופן מילולי יותר רגשות של תסכול, פחד, כעס וגם שמחה והתרגשות. בתהליך ההתבהרות הרגשות נקשרו לתפיסות מסוימות ולציפיות. למשל, בפגישה משפחתית שאליה הזמנתי את ספיר עם משפחתו האומנת, היה רגע שבו עלו כאבים וחרדות של בני משפחת האומנה, חרדות שלא היו קשורות לספיר. ספיר מיד קיבל התקף שיעולים קולני שהקשה על ההקשבה. הפירוש שנתתי להתנהגותו היה של ניסיון להיחלץ ממצב הדחק המשפחתי כדי לשמור על יציבות המשפחה שכה חשובה לו. הוא הבין את הפירוש די מהר, וכשנוספה לכך הרגעה שניתן לשוחח על הדברים המדאיגים את המשפחה ושום דבר רע לא יקרה, והביטחון יישמר ואולי אף יתחזק, הוא הצליח לשלוט בעצמו.
בד בבד הילה יזמה פגישה בהשתתפות כל הגורמים המערכתיים הקשורים לספיר (צוות בית הספר, גורמים מאבחנים ומטפלים), כדי לבדוק באיזו מידה העזרה שהוא מקבל מתאימה לו. אחת מתוצאות הפגישה הייתה הירתמות בית הספר לעזור לו להתמודד עם הבעיות החברתיות באמצעות תיווך של המורה. כמו כן הודגשה החשיבות של הצבת גבולות לתגובותיו הרגשיות האינטנסיביות. ספיר התמודד גם בכיתה דרך יצירת מהומה גדולה והטחת האשמות בילדים אחרים, ובבית היה מתלונן על התנהגות המורה ועל כך שתמיד מאשימים אותו. כאשר הילה נלחמה עבורו והתלוננה בפני בית הספר, ספיר נהנה מתשומת הלב שקיבל.
הכמיהה לביטחון ולאהבה התבטאה בדרכים עקלקלות וגבתה ממנו מחיר גבוה. היה חשוב ליצור שיתוף פעולה בין כל הגורמים כדי לתת מענה לכמיהות בדרך ישירה ובהירה. הילה למדה להכיל את התסכול של ספיר אך גם הרגיעה ואמרה שזה לא סוף העולם, וגם אם לא כיף באותו יום, ביום אחר אפשר שיהיה אחרת. כך, לאט לאט מצבו החברתי של ספיר הלך והשתפר.
אתגר הנפרדות
בחדר הטיפולים ספיר ואני היינו עסוקים בבניית הקשר, האמון והביטחון, וביצירת נפרדות. ספיר יצר כל מיני חיות ודמויות בפלסטלינה, והציע שגם אני אצור דמויות כאלה, אך התערב בכל יצירה שלי.
ההתלבטויות שלי בשלב זה היו כיצד אוכל לעזור לו תוך כדי כך שאני שומרת על הנפרדות שלי (כלומר נשארת בתואמות עם עצמי). הקשבתי למה שהבטן שלי אמרה. למשל, היו פעמים שספיר ביקש שאני אעלה רעיון ליצירה בפלסטלינה, וכשהתחלתי ליצור הוא הציף ברעיונות שלו ובעצם "השתלט" על היצירה שלי. בעצמו היה אומר אחר כך: "בעצם אני עשיתי כמעט הכול ביצירה הזו".
כדי להתמודד עם דפוס זה הבאתי כמה קופסאות והצעתי שנשים בהן את היצירות שיצרנו. רציתי לתת לספיר הזדמנות לעשות מיון, והוא אכן הציע שנשים את היצירות בשלוש קופסאות: בקופסה אחת נשים יצירות שהן רק שלו, בקופסה שנייה נשים יצירות שהן רק שלי, ובקופסה שלישית נשים יצירות שהן של שנינו במשותף. למרות זאת, עדיין היה לו קשה לעמוד בהפרדה, והוא המשיך להזרים רעיונות מה עליי לעשות. האופן שבו התמודדתי אז היה לבדוק איתו אם הוא מעדיף שאני אתעקש על רעיונותיי או שאלך בכל מקרה עם הרעיונות שלו. הוא העדיף שאעמוד על רצונותיי אבל התקשה לעצור את שטף הנחיותיו.
חלק ממני הרגיש "נלחץ אל הקיר" ולא היה לי נעים לאכזב אותו; חלק ממני כעס עליו שהוא לא מרפה; וחלק אחר פתאום אהב את הרעיונות שלו. התבלבלתי ולא ידעתי מה אני רוצה. כשהחלטתי לשקף את הבלבול שלי, לא הצלחתי לעשות זאת, מפני שספיר לא היה פנוי להקשיב לבלבול של אחרים. הוא התמודד אז עם בלבול מאוד מציאותי. באותו זמן הילה הפרידה בין ספיר לבין בנה שגרו עד אז בחדר אחד, ושיכנה אותם בחדרים נפרדים. ספיר היה מוצף וחווה סערת רגשות. כלפי חוץ הוא הראה חזות חביבה אך סתמית. הרגשתי אותו מנותק. ואז יצא כעס. הוא ביקש להכות בכרית. הניסיונות שלי לחפש משמעות לכעס לא צלחו, ואני נותרתי מתוסכלת.
האם אני עוזרת לו?
ואז שככה הסערה, וספיר היה יכול לשתף אותי במערבולת הרגשות שיצרה הפרדת החדרים: החרדה להירדם לבד, ההנאה מהעצמאות, הגעגועים לבן של הילה והרצון להיות קרוב אליו. תחושת דחייה, שסביר להניח שהוא חש, עדיין היה לו קשה לבטא. בהדרגה הוא נרגע ונראה שהתרגל לסידור החדרים החדש, ותחושת הביטחון חזרה אליו.
בחדר הטיפולים חזרנו להתמודד עם סוגיית המיון לקופסאות שנפתרה כאילו מעצמה. ספיר הכריז שהפעם נעבוד באופן עצמאי, ואכן – אף שהיה לו קשה לא להתערב – הוא הקפיד על כך. במקום זאת נוצר שיתוף פעולה הדדי שבו הוא עזר לי ואני עזרתי לו.
בד בבד עם התקדמות בניית הנפרדות וההתבהרות של העולם הרגשי, ספיר בנה לעצמו תפיסות עולם מסודרות יותר. זה השלב בטיפול שבו הוא החל לשתף אותי בהתלבטויות היום-יומיות שלו. הרגשתי שהוא למד את העולם. בעיקר הרגשתי שהוא מושפע משיחותיו עם הילה, ושהוא מפנים את האופן שבו היא מסבירה לו את העולם. למשל, הוא היה נסער כששמע שהתינוקת הצעירה של אמו מועמדת לאימוץ. שוב הוא עמד לחוות אובדן כשהוא נותר חסר אונים. הפעם יכול היה לבטא באופן מילולי את רגשותיו והוא העלה שאלות: למה התינוקת נלקחת לאימוץ? האם לעולם לא יראה אותה יותר? מה המשמעות שהיא אחותו? בעזרת תיווכה של הילה, ניתנה לו הזדמנות לראות אותה פעם אחת ולכתוב לה מכתב שאותו היא תוכל לפתוח בגיל שבו יותר לה לפתוח את תיק האימוץ.
ספיר הביא אליי את המכתב כדי לשתף אותי. במכתב הוא הציג את עצמו, בירך את אחותו והביע משאלה שתיצור איתו קשר. הוא צירף תמונה שלו וקישט את המכתב בציור של לב ופרח. כתיבת המכתב עם הילה ואחר כך השיתוף שלו איתי אפשרו תהליך פרידה מאחותו. תהליך זה נתן לספיר הזדמנות לעבד את חוויית הפרידה שלו ממשפחתו לפני כארבע שנים, אך הפעם מעמדה של שליטה רבה יותר.
במהלך הטיפול שמרתי על קשר קרוב ועקבי עם הילה וחיזקתי אותה על התבונה האינטואיטיבית שלה שעזרה לה להמשיך ולגדל את ספיר בהצלחה. בעיקר עזרתי לה להתמודד עם רגשות האשם שלה כלפי ספיר, שהיא "לא מצליחה לחבק אותו מבוקר ועד ערב", וכלפי בנה שהוא בגיל דומה לזה של ספיר וההתמודדות עם ספיר קשה לו.
במסגרת עיבוד הפרידה ממשפחתו ספיר החל לשתף אותי בזיכרונות של תמונות מהתקופה שהיה עם אמו ואחיו וגם בסיפור כיצד נעשה המעבר שלו מבית הדודים אל משפחת האומנה. הוא הביא לאחת הפגישות את הכרית הקטנה שקיבל מהעמותה לקראת המעבר מבית הדודים ובתוכה שמר כמה תמונות ומזכרות קטנות מבית אמו. התיאור שלו היה כואב ואמיתי.
רגרסיה בשירות הכמיהה
בשלב זה בחדר הטיפולים פנה ספיר לארגז החול. בהתחלה הוא יצר תמונת עולם שיש בה גבולות וסדר. הוא הכניס לארגז רק חיות שאינן מזיקות, והגדיר את מה שיצר כגן חיות. הקריטריון לבחירת החיות, מעבר להיותן בלתי מזיקות, היה שיש הרבה מהן. לצד החיות הוא העמיד דמות של ציפור המגוננת על גוזל ומאכילה אותו. בתנאי ביטחון בסיסיים אלו הרשה לעצמו להיות תינוק.
הוא נכנס לארגז החול והיה התינוק המתפלש בחול. אני עזרתי לו ליצור מעין חיתול באמצעות החול, וספיר נראה כמו תינוק מאושר. המשחק שלו נגע ללבי במידה רבה. הרגשתי את ההזנחה הרבה שגדל בה. בעצם הוא אף פעם לא היה יכול להיות תינוק. ואכן, קשה היה לו לשחרר לגמרי את חוויית היותו תינוק. הוא דאג שמא תוך כדי ההתפלשות שלו בארגז נשפך יותר מדי חול על השטיח, ושאולי קשה לי להיענות לבקשתו לערום את החול בצורת חיתול.
מצד אחר, הוא נהנה מתשומת לבי, ובאחת הפגישות אף אמר לי: "אין לך ילדים בטיפול חוץ ממני, נכון?". תוך כדי המשחק בחול נפתח אצלו משהו ילדי ושמח. הוא רקד בחול וגרגר בהנאה כמה כיף להיות תינוק. באחת ההזדמנויות הוא אמר: "אני לא באמת רוצה להיות תינוק, אני רוצה לגדול מהר ושאני אהיה אבא ויהיו לי המון ילדים ואני אדאג שלהם לא יקרו דברים קשים שקרו לי". באותו זמן השתפר מצבו החברתי בכיתה. הוא הפך להיות מקובל והיו לו חברים רבים. הוא שיתף אותי בהתלבטויות שלו מול אחרים, וניסיתי לעזור לו למצוא את הדרך להתמודדות אותנטית מתוך תואמות ולא דרך ריצוי או בדרכים לא רלוונטיות.
אבל אז קרה משבר. ככל שהתבגר וככל שהתחזקה תחושת הנפרדות שלו, הוא ראה את המתרחש סביבו בצורה בהירה יותר. כך, הוא הבין יותר את חומרת מצבה של אמו (מצבה הפיזי באותו זמן החל מידרדר בצורה שסיכנה את חייה) והגיב בסערת רגשות שהיה בה עצב רב. הוא הבין שהיא חולה, שכנראה לעולם לא תחלים ואולי אף לא תחזיק מעמד. העצב התערבב עם חרדות קיומיות והוא ממש חלה. הילה ספרה לי על כך בטלפון לפני פגישתי השבועית איתו, כך שידעתי למה לצפות.
ואכן, כשהוא הגיע ראיתי אותו במצב ירוד. אף שהיה זה יום אביבי הוא רעד מקור והיה לבוש בסוודר. הוא נראה כמו מישהו בטראומה. כאב לי הלב אבל לא נבהלתי, ויכולתי לשאת את מצב רוחו הירוד ואת ההתעקשות מצדו שלא לדבר על הנושא. נתתי לו את ההרגשה שאני מבינה, מקבלת וגם שומרת תקווה.
בד בבד נפגשתי עם הילה. היא נזקקה לתמיכה על העמידה שלה מול הטלטלה הגדולה שחווה ספיר ושאליה סחף גם את בנה, שמסיבות אחרות רגיש גם כן לנושא האובדן.
הקרחון של ספיר
בזמן כתיבת המאמר, הטיפול בספיר עדיין לא הסתיים. ספיר עומד לפני תחילת גיל ההתבגרות, וצפוי שנושאים כגון הגדרת זהותו העצמית יחלו להעסיק אותו. בדומה לילדי אומנה אחרים, כבר עכשיו עולות שאלות כגון איזהו הבית שלי? מה מקום המשפחה הביולוגית? ומה מקום משפחת האומנה? למי אני שייך? הכמיהה לשייכות, להגדרה עצמית, מעלה שאלות קשות.
בדומה לילדי אומנה אחרים, גם ספיר יצטרך להתמודד עם קונפליקט נאמנויות בין המשפחה הביולוגית למשפחת האומנה. קונפליקט זה עורר כאב ותסכול אצל ספיר, והוא השתדל להימנע מלהעלות נושאים הקשורים בכך. ייתכן שהדבר נבע מכך שהוא חווה אותי כחלק ממערך האומנה.
עוד צפויה לו כברת דרך כדי להגיע לשלום עם עצמו ועם סביבתו, לעשות "סדר" בתוהו ובוהו הרגשי שסוחף אותו עם כל טלטלה שמגיעה מבחוץ, לזהות ולהבין את החוויה הרגשית שלו כדי שיוכל לתת לה משמעות ולכוון את בחירותיו בהתאם. אפשר להשתמש במטפורת הקרחון כדי להמחיש את תהליך הבריאה, כלומר תהליך יצירת הנפרדות בתוך התוהו ובוהו. בדומה להפרדה בין הרקיע, האדמה והמים, גם כאן כל רובד יכול להיות מוגדר ונפרד מהרבדים האחרים, אף על פי שבסופו של דבר כל הרבדים קשורים זה לזה בתלות הדדית.
אנסה לתאר תהליך זה של בניית נפרדות של כל רובד בקרחון של ספיר, כדי ליצור את התמונה השלמה של עולמו הפנימי כפי שהוא יכול להתפתח להיות. חשוב לציין, שאף שאני מציגה תיאור "סטטי", מדובר בתהליך דינמי שיש בו תנועה והתפתחות. כמו כן, התיאור הזה איננו הצבת יעדים אלא התוויית דרך לכיוון של התפתחות.
התנהגות: אני יכול לומר באופן ישיר מה אני מרגיש ומה אני רוצה.
רגשות: אני מרגיש כעת…(כל רגש שנוכח ברגע זה).
רגשות על רגשות: אני יכול לקבל את העובדה שזו הרגשתי כרגע.
תפיסות: זהו סיפור חיי. חלקים ממנו בהירים לי יותר, וחלקים אחרים עדיין אינם בהירים לי אבל יוכלו להתבהר בהמשך. חוויית הילדות שלי הייתה קשה. נולדתי להורים שלא יכלו לטפל בי ולא יוכלו לטפל בי גם בעתיד. לא יכולתי להיות ילד כי לא היו דמויות מבוגרות לידי. הייתי חסר אונים ופחדתי. למרות שאחי בעצמו היה ילד, הוא דאג לי. אהבתי אותו מאוד ואני מתגעגע אליו. למרות שכך גדלתי, אני ילד טוב. כל זה לא קרה באשמתי. יום אחד אני אוכל להיות אבא ולטפל בילדיי היטב, כדי שהם לא יצטרכו לחוות את הכאב שאני חוויתי.
ציפיות מעצמי: אני צריך להתמודד, גם אם לפעמים הכול נראה מפחיד. אני צריך ללמוד לבקש עזרה.
ציפיות מאחרים: אני מצפה מאחרים שאוהבים אותי לעמוד לצדי ואפילו להילחם בעבורי.
ציפיות של אחרים ממני: ציפיות המותאמות לגיל שאינן "תנאי קבלה". למשל: להתמודד, לשתף ולבקש עזרה, להצליח בלימודים, לעזור בבית, להיות ממושמע. בנוסף, בבתים שונים יכולות להיות ציפיות שונות.
כמיהות: אני יכול לרצות להרגיש שייך ואהוב ואז ארגיש גם ביטחון.
Self: "איך אדע ועודני ילד זו חידה ותשובה לי אין". ה-Self של ספיר נמצא בתהליך של היווצרות ואינטגרציה של חוויות עבר כואבות – המלוות בתחושת חוסר אונים ודחייה – לתוך תמונה מסודרת שיש בה משמעות ותקווה. לאט לאט מתחילה להיווצר תמונה של ספיר, לאט לאט מתרחש הגילוי של אבן החן היקרה.
מטפלים שעובדים בגישת סאטיר נוהגים להשתמש במטפורת הקרחון כאחד מהכלים לחקר העולם הפנימי. כאשר מבינים את מערכת הגומלין בין החלקים, נפתחות אפשרויות רבות לשינוי. החלקים נתפסים כמערכת, בדומה למערכת משפחתית שבה כל חלק משפיע ומושפע. הטיפול עם ספיר העניק לי אפשרות נוספת לראות את מטפורת הקרחון כדרך להסביר את ההתפתחות שלנו כבני אדם.
הקרחון כתיאור התפתחות האדם
כשאנו נולדים אנו מחוברים לאנרגיית החיים שלנו. אנו מחוברים לכמיהות שלנו, ואלו משמשות בסיס להניע אותנו לחפש אחר התקשרות בטוחה. אנו נולדים עם Self – אלו הנטיות הייחודיות שלנו: המזג, המערכת העצבית וכדומה. ואנו מצוידים גם בחושים שלנו שעוזרים לנו לחקור את העולם. המפגש עם העולם כולל מן הסתם גם חוויות מתסכלות. בהתאם ליכולת ההורים שלנו לתווך את העולם ולהרגיע אותנו, נלמד כבר מינקות על המקומות ההישרדותיים ועל האופן שבו אנו יכולים לשרוד בסביבתנו. למידה זו מלווה גם בלמידה על רגשותינו ועל היכולת לתקף ולקבל רגשות אלו. בהתאם לתהליכים אלו אנו מגבשים מערכת תפיסות לגבי עצמנו ולגבי העולם. תפיסות אלו יביאו בתורן להתפתחות הציפיות.
נניח למשל שאני תינוקת ואבי חלה לפתע. הוריי מודאגים והם משנים לכאורה את היחס שלהם כלפיי. אני מקבלת פחות תשומת לב וחווה בגופי את המתח שלהם. כתוצאה מכך אני מגיעה לאחת משתי מסקנות: או שהם כבר לא אוהבים אותי או שעשיתי משהו נורא. זוהי דוגמה לתהליך הישרדותי שבעקבותיו נוצרת תפיסה מסוימת. בנקודה זו, אם למרות המשבר ההורים יצליחו להתגייס ולהעניק לי הרגעה, יכול להיות שינוי בתפיסה זו והצמיחה שלי תמשיך להתפתח באופן תקין. אחרת, אותה תפיסה תתקבע ותשפיע על חלקי הקרחון האחרים, למשל על בניית ציפיות גבוהות מעצמי וויתור על ציפיות מאחרים.
תינוק שהישרדותו מותנית בזולת גדל להיות ילד שזהותו מותנית בזולת. המצב הינקותי של פתיחות לכול משתנה, והילדים לומדים בשלב מוקדם להימנע ממצבים שעשויים להכאיב להם. במקרה של ספיר, הכמיהות לא נענו, והמשך ההתפתחות נעצר. המעבר היה חד ומיידי לתוך ההישרדות, בלי שהיו לו כלים מובחנים להתמודד עם מציאות קשה. הטיפול, שהחל דרך החוויות המתקנות שהוא חווה במשפחת האומנה, אִפשר לספיר לחוות יותר ביטחון. הכמיהות שלו החלו לקבל מענה ואז ניתן היה כמו בתהליך בריאה לבנות צעד צעד את הרבדים האחרים של הקרחון שלו – של העולם הפנימי שלו.
אחד הדברים שהתפעלתי מהם בנוגע לספיר הוא העובדה שלמרות כל הכאב והשקיעה בהישרדות, הייתה לו שמחת חיים בסיסית. ככל שהוא חווה יותר ביטחון במשפחת האומנה, כך גדלה יכולתו לתת ביטוי לשמחה זו. ייתכן שהחוויה הטובה מהקשר עם אחיו הביאה למידה לא מבוטלת של טוב בתוך הכאוס.
במקום סיכום
הטיפול בספיר מרגש מאוד עבורי. התרגשתי להיות עדה לאופן שבו הוא יוצר את עצמו ונולד מתוך עולם כואב וחסר. יש משהו בגרעין שלו, שנשאר מחובר לאנרגיית החיים למרות החוויות הקשות שעבר. יש בו תבונה, עקשנות להשיג דברים לעצמו, חיפוש אחר ביטחון, דאגה למשפחתו, געגועים לחברות, סקרנות, והמפתיע מהכול – יכולת לשמוח.
האם אלו הדברים שמגדירים בני אדם באשר הם בני אנוש?
מרגש אותי לראות שיש אנשים המוכנים לנתינה גדולה כל כך כמו זו של הילה ומשפחתה, וזה מחזק את אמונתי בטוב לבו של האדם.
התהליך של ספיר עדיין בהתהוות, ונכונו לו עוד משברים רבים. כאמור, בד בבד עם ההתפכחות והבנת העולם סביבו הוא מודע יותר לפגיעותו. מה יקרה אם הילה תחלה? מה יקרה אם היא לא תרצה להחזיק בו יותר? איך ישמור על מקומו במשפחת האומנה? מי ישמור עליו? איך חיים עם חרדות קיומיות כאלו?
סאטיר האמינה שלאדם יש שלוש לידות. הלידה הראשונה מתרחשת כאשר הזרע והביצית נפגשים, אירוע שהוא בגדר נס. הלידה השנייה מתרחשת ברגע שהתינוק יוצא לאוויר העולם, והלידה השלישית מתרחשת כאשר האדם יוצר את עצמו. אני מרגישה שזכיתי ללוות את ספיר בתהליך הלידה השלישית ולראות איך אבן החן לאט לאט נחשפת ומתחילה להראות ניצוצות של ברק וחיוניות.
מקורות
אהרני ט' (2010). מהו מודל סאטיר. http://www.mishpaha.org.il/index.php/styles/253-2012-12-23-11-19-06
אהרני ט' (2015). על וירגיניה סאטיר. www.satir-training.co.il/?page_id=13
Banmen, J., Gerber, J., & Gomori, M. (1991).The Satir model family therapy and beyond. Palo Alto, CA: Science and Behavior Books.
Banmen, J. (Ed.), (2003). Meditations of Virginia Satir . Avanta, The Virginia Satir Network, Burien. Washington.
Banmen, J. (Ed.), (2006). Application of the Satir Growth Model. Avanta, The Virginia Satir Network.
Banmen,J. (Ed.), (2008a). Satir transformational systemic therapy. Palo Alto, CA: Science and Behavior Books.
Banmen,J. (Ed.), (2008b). In her own words: Virginia Satir selected papers 1963-1983. Arizona: Zieg, Tucker & Theisen.
Gomori, M., & Adaskin, E. (2008). Personal alchemy the art of Satir Family reconstruction. Hong Kong: Satir Center for Human Development.
Loeschen, S. (2002). The satir process. Fountain Valley, Ca: Halcyon Publishling.
Satir, V. (1988) The New Peoplemaking.Palo Alto, CA Science and Behavior Books.
מידע נוסף על מרכזי סאטיר בעולם ועל ד"ר בנמן ניתן למצוא באתרי האינטרנט של מרכז סאטיר העולמיwww.satirglobal.org ושל מרכז סאטיר וונקובר: www.satirpacific.org
אהרני, ט. (2015). האוצר החבוי באבן ספיר: הטיפול כטרנספורמציה מאנרגיית הישרדות לאנרגיית חיים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב14/7/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3311